<h1>מחזור ויטרי סימן קל"ד</h1>
<h2>דף קיט:</h2>
ומה שאנו מסיימין בו ליום שכולו שבת מנוחה לחי העולמים. האומר לחיי. טועה. אלא לחי. שזה עיקר הלשון. ליום שכולו שבת. כלומר שהשבת מנוחה לחי העולמים. לרבונו של עולם שעתיד לשבות אותו יום. כדאמרי' בחלק [צ"ז ע"א] שיתא אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב. שנאמר (ישעיה ב') ונשגב י"י לבדו ביום ההוא. ותניא כשם שהשביעית משמטת שנה לז' שנים. כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלף. שנאמר (תהלים צ"ב) מזמור שיר ליום השבת. שאמר דוד שירה על אותו אלף שנים שהעולם עתיד ליחרב ולהיות תהו ובהו וישבות הק'. כמו שאנו עושין בשבת. אבל עתה בשבתות הללו הוא יושב ועוסק במתן שכרן של צדיקים. שהוא קרוי מלאכה. שנאמר (שם ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וגו'. ואו' (ירמיה ל"א) [כי] יש שכר לפעולתך. גם בפורענותם של רשעים שקרוי מלאכה דכת' (שם נ') פתח י"י את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא לי"י. אבל באותם אלף שנים ישבות הק' מכל וכל. וכן הוא או' ונשגב י"י לבדו ביום ההוא. אותו יום ישבות הקב"ה מלבראות כלום בעולם. לפי שיהא העולם חרב. (ואם) [ועם] האמור כאן. הן אלף שנים שנאמר (תהלים צ') אלף שנים וגו' וזהו יום שביעי שהוא מנוחה לחי העולמים. ועליו אמר דוד שירה. ולכך אומרי' אותו בשבת. על שם שהק' עתיד לשבות עולם כבשבת.
